<h1>הרוקח סימן תס"ד</h1>
<h2>דף כא:</h2>
בפרק א' דבכורות טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותר טמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסור היוצא מן הטמא טמא ומן הטהור טהור. במסכת תרומות ירושלמי אבא בר הונא בשם ר' יונתן השוחט את הבהמה ומצא בה חזיר מותר באכילה יונה אסורה באכילה, מאי טעמא בהמה בבהמה תאכלו ולא עוף בבהמה. ובפרק בהמה המקשה אוסר דמות יונה בעינן פרסות וליכא. מי רגלים של פרה מותר לאחר שחיטה ולא של בהמה טמאה, בפרק א' דבכורות (דף ז') דייק רב ששת היוצא מטמא לא קאתי דהוה משמע מגופא דטמא אלא היוצא מן הטמא ומי רגלים של חמורים וסוסים וגמלים אסירי. ומי רגלי אדם מותר לשתותן לרפואה למי שנכחש מבשרו ואינו אוכל שקורין ביר"א ונשחף מבשרו, דלא גרע מדמו דשרינן בכריתות בפרק דם השחיטה (דף כ') דם מהלכי שתים, דם בין השינים מוצצו, אבל על ככר אסרי מפני מראית העין, וחילופא בחלב בכתובות בפרק אעפ"י (דף ס'), אבל השתין מיא על מיא נפיק. בשר אדם אינו בלא תעשה. בתורת כהנים מת ישראל אסור בהנאה בסוטה ילפינן שם שם מעגלה ערופה, אבל מת גוי מותר בהנאה בירושלמי בפרק המצניע בגמ' המוצא שרץ תיפתר במת גוי וצריך לכלבו.
בפרק בהמה המקשה (ס"ט ע"א) חותך מעובר שבמעיה מותר באכילה בהמה בבהמה תאכלו לרבות הולד. השוחט את הבהמה ומצא בה בן ח' חי או מת או בן ט' מת קורעו ומוציא את דמו דלא גרע מדם האיברים דעובר בל"ת בפרק דם השחיטה וחלבו מותר. בן ט' חי מותר דתנן וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו, אבל חלבו וגידו דבן ט' אסור. מתני' גיד הנשה נוהג בשליל וכן משמע בפרק בהמה המקשה. תלש חלב מבן ט' חי ואכלו חייב. השוחט את הבהמה ומצא בה שליא נפש היפה תאכלנה.
